פסק-דין בתיק ת"א 1018-06

לפניי תביעה להכיר בתובע, שעבד בשיווק זכוכיות חסינות אש של חברת Vetrotech Saint Gobain   UK Ltd (להלן:" הנתבעת 2") כמפיץ בלעדי של מוצריה בישראל בשנים 2001-1999. לטענת התובע,  חברת S.R.I Ltd  (להלן:" הנתבעת 3"), המשמשת סוכנת בלעדית של הנתבעת 2 בענף הזכוכית, הביאה לביטול ההתקשרות של התובע עם הנתבעת 2, וסיכלה המשך התקשרות עתידית עימו. הנתבעת 2 הינה חברת בת של חברת Saint Gobain Glass France (להלן: " הנתבעת 1"), אשר גם לה, כך נטען, יש חלק בהתנהלות שהובילה להגשת התביעה.

יש לציין, כי התיק הונח בלשכתי ביום 18.02.2010.

כתב התביעה

1. במסגרת כתב התביעה נטען, כי התובע הינו בעל עסק עצמאי בענף הבנייה, העוסק בין היתר באספקת זכוכיות ומוצרי פרזול לזכוכיות, לאלומיניום ולדלתות אש. בשנים 1999-1998, בעודו עובד כמנהל מותג ומנהל תחום זכוכית בחברת ארפל, הבחין התובע במגמת גידול בביקושים לזכוכית חסינת אש בענף הבנייה בישראל. התובע החל להתעניין ברכישת זכוכיות חסינות אש עבור חברת ארפל, ולצורך כך פנה אל הנתבעת 1, המוכרת כאחת משלושת יצרני הזכוכית הגדולים בעולם. הנתבעת 1 הפנתה את התובע לחברת הבת שלה, הנתבעת 2, המרכזת את הייצור והשיווק של זכוכיות חסינות אש. בהמשך, גיבש התובע עבור חברת ארפל תוכנית עסקית, לפיה זו תרכוש מהנתבעת 2 זכוכיות חסינות אש, ותשווקן ליזמים ולקבלנים בענף הבנייה וליצרני דלתות אש.

הנתבעת 3, המשמשת כסוכנת ונציגה בישראל של הנתבעת 1, גילתה את דבר המגעים שמקיים התובע עם הנתבעות 1 ו- 2. בעקבות זאת, פנו נציגיה למנהלי חברת ארפל, והבהירו, כי הנתבעת 3 היא הנציגה  הבלעדית של מוצרי הנתבעת 1 וחברות הבנות שלה, ולכן הקשר עם הנתבעות 1 ו-2 צריך להיעשות באמצעותה. בהמשך, ניסו נציגי הנתבעת 3 לשכנע את חברת ארפל לשווק את מוצרי הנתבעת 2, כפי שהתובע הציע, אולם חברת ארפל דחתה את ההצעה.

זמן מה לאחר מכן, כך מתואר בכתב התביעה, עזב התובע את עבודתו, והקים עסק עצמאי לאספקת זכוכית ומוצרי פרזול לאלומיניום וזכוכית. כאשר נודע הדבר למנהלי הנתבעת 3, הם יצרו קשר עם התובע, והציעו לו לשווק את הזכוכיות חסינות האש בישראל, והתובע נענה להצעה. עד אותה עת, כך נטען, הנתבעת 3 לא היתה פעילה כמעט ביבוא ושיווק זכוכיות חסינות אש, והנתבעת 2 לא מכרה בישראל אף לא פריט אחד מתוצרתה ולא היה לה קשר עסקי עם הנתבעת 3.  מאחר שזכוכיות חסינות אש מהוות מוצר ייחודי, ותחום זה לא היה מוכר לנתבעת 3, היא ביקשה מהתובע שיעמוד בקשר ישיר עם הנתבעת 2. לפיכך, המשא והמתן המסחרי והטכני, הנוגע ליבוא הזכוכיות התנהל ישירות בין התובע לבין הנתבעת 2, כמו גם הזמנות המוצרים, והתשלומים עבורם. כתב התביעה מבהיר, כי התובע הוא הגורם שביצע את כל הפעולות, אשר בדרך כלל מבוצעות ע"י יבואן, היינו הובלת המוצרים לארץ, שחרורם מהמכס, שינועם והפצתם.

על כן, ולמרות שהנתבעת 3 שימשה נציגה של הנתבעת 1 בישראל, הרי שבכל הקשור ליבוא הזכוכיות, התובע שימש למעשה כיבואן וכמשווק של הנתבעת 2, לכל דבר ועניין. כך, כל אימת שלקוח פנה לנתבעת 2 והתעניין ברכישת הזכוכיות, היא הפנתה אותו אל התובע, תוך שהיא מציגה אותו כמפיץ המוצרים (נספח ב לכתב התביעה). יחד עם זאת, לאור העובדה שהנתבעת 3 היתה הסוכנת של הנתבעת 1 בארץ, ולמרות שלא היתה מעורבת בפעילות המסחרית שהתקיימה בין התובע לבין הנתבעת 2, היא קיבלה מהנתבעת 2 עמלת סוכן, בשיעור של 10%,  ממכירות מוצרי הנתבעת 2 לתובע .

בהמשך כתב התביעה, הדגיש ב"כ התובע, עו"ד אורי סודרי, כי התובע הוא שפיתח את שוק מכירות הזכוכיות חסינות האש בישראל. כך, לאחר  שהתובע גילה כי קיים ביקוש לזכוכיות בעובי של 12 מ"מ לשם התקנת צוהרי דלתות אש, הוא שכנע את הנתבעת 2 לייצרן, אף שעד אז זו ייצרה זכוכיות רק בעובי של 16 מ"מ. כתוצאה מכך, הכפיל התובע את פוטנציאל השיווק של זכוכיות הנתבעת 2, שהיו מיועדות לצוהרים לדלתות אש.  כמו כן, בשוק הישראלי החלה להתפתח מגמה של התקנת קירות ומחיצות עשויות זכוכית, והתובע החל לשווק את מוצרי הנתבעת 2 גם בתחום זה. כמו כן, במהלך שנת 2001, קיבל התובע מחברות ייזום פרוייקטים בקשות להגיש הצעות מחיר לאספקת קירות זכוכית, בהיקפים של מיליוני דולרים (נספח ד).

כאשר מנהלה של הנתבעת 2, מר דיוויד קלרקסון (להלן:" מר קלרקסון"), ראה כי התובע מקדם בהצלחה את מכירות המוצרים, הוא הגיע למסקנה, כי אין הצדקה להמשיך ולהעניק לנתבעת 3 עמלה בגין המכירות בארץ, להן היא לא תרמה דבר. לכן, מר קלרקסון הודיע לתובע, מספר פעמים, כי בתחילת שנת 2002, כשתוקפו של הסכם השיווק בין הנתבעת 1 לנתבעת 3 יפקע, מוצרי הנתבעת 2 יוצאו מתחולת הסכמי הבלעדיות אשר נחתמו בין הנתבעות 1 ו-3, והתובע ימונה ל" משווק הבלעדי" של הנתבעת 2, בהתאם לתנאי הסכם השיווק המקובלים אצל הנתבעת 1.

ההבטחה שניתנה לתובע, ו" הגידול הדרמטי" במכירות הזכוכיות חסינות האש, חייבו את התובע להערך לפעילות בקנה מידה גדול, ולכן הוא פעל לצירוף שותף לעסקיו. התובע פנה בהצעה לחברת חירות הנדסת מערכות בע"מ (להלן:" חברת חירות"), שהינה אחת ממשווקי הזכוכית הגדולים בישראל, ובעלת בסיס פיננסי איתן, והשניים גיבשו בהסכם את עיקרי שיתוף הפעולה ביניהם, בנוגע לשיווק מוצרי הנתבעת 2. במקביל, חתם התובע על הסכם עם חברת רשפים - פיתוח וייצור בע"מ (להלן:" רשפים"), יצרנית דלתות אש, לפיו האחרונה התחייבה לרכוש מהתובע זכוכית, באופן בלעדי. עוד נטען בכתב התביעה, כי מאחר שהגידול בפעילות השיווק של מוצרי הנתבעת 2 , חייב עבודה אינטנסיבית, מיקד התובע את עיקר פעילותו העסקית בתחום זה, וזנח את פעילותיו בתחומים אחרים.

בהמשך נטען, כי כאשר מנהלי הנתבעת 3 נוכחו לדעת, כי הקשרים בין התובע לנתבעת 2 מעמיקים,  הם גילו צרות עין וניסו לדחוק את התובע מפעילות בשוק שהוא יצר, לטענתו, במו ידיו. כן ניסתה הנתבעת 3 לחבל ביחסי התובע עם הנתבעת 2 ובקשריו עם לקוחות פוטנציאליים, באמצעות השמצת התובע והעלאת טענות חסרות שחר בנוגע לפעילותו.

מעשי הנתבעת 3 עוררו חשש אצל התובע מפני איבוד מקור פרנסתו העיקרי, עליו עמל כשנתיים, ועל כן הוא פנה למנהל הנתבעת 2, וביקש שיחזור ויאשר את מחוייבותה של הנתבעת להמשיך את קשריה עם התובע. מר קלרקסון חזר בפני התובע על כוונתו למנותו למשווק הבלעדי של מוצרי הנתבעת 2 בישראל, וציין מספר פעמים, כי מעמדו של התובע מובטח, וכי הוא אינו מתרשם מההשמצות של הנתבעת 3. עוד טען מר קלרקסון, כי הוא מעריך את פעילותו של התובע ומודע לעובדה כי הוא זה שהחדיר לשוק הישראלי את מוצרי הנתבעת 2. אחת מהשיחות בין התובע לבין מר קלרקסון, המאשרת את האמור לעיל, התקיימה ביום 11.06.2001. בשל חששו של התובע, הוא נקט בצעד חריג, כהגדרתו, והקליט את שיחת הטלפון בינו לבין מר קלרקסון, ותמלילה צורף לכתב התביעה (נספח ח).

נוכח הגידול שהחל להסתמן בפעילות בשוק הישראלי, כך לשון כתב התביעה, החליט מר קלרקסון לבקר בארץ, והוא אף ביקש מהתובע, טרם הביקור, לתאם לו פגישות עם לקוחותיו. הגעתו הצפויה ארצה של מר קלרקסון, הניעה את מנהלי הנתבעת 3 להגביר את מאמציהם לחבל בקשרים שבין התובע לנתבעת 2. כך, הם סירבו לשתף פעולה עם התובע על מנת להביא להצלחת הביקור, והם אף ביקשו ממר קלרקסון למנוע את השתתפות התובע בפגישות עם לקוחות, שאת הקשר עימם התובע יצר בעצמו (נספח י).

לטענת התובע, מאמצי הנתבעת 3 נשאו פרי, ובמהלך ביקורו של מר קלרקסון בישראל, שנערך בחודש יולי 2001, הוא שינה את יחסו אל התובע. לאחר פגישה קצרה, מר קלרקסון התעלם לחלוטין מהתובע, ונפגש עם לקוחותיו, מבלי לתאם זאת עימו, ומבלי לשתפו באותן פגישות. מר קלרקסון אף מסר לגורמים בענף בו פועל התובע, כי התובע אינו משווק עוד את מוצרי הנתבעת 2, וזאת מבלי לשוחח קודם לכן עם התובע, ומבלי לתת ללקוחות כל הסבר. מר קלרקסון אף ביטל את השתתפותו בפגישה שהתובע תיאם לו עם מנהל המכירות הארצי של חירות, ולפגישה עם מנכ"ל חירות, מר קלרקסון כלל לא טרח להופיע.

השינוי הפתאומי בהתנהגות מנהלה של הנתבעת 2 היכה את התובע בתדהמה וגרם לו נזק רב, שכן הלקוחות, ששמעו את התבטאויות מר קלרקסון, ניתקו את קשריהם עם התובע, והמוניטין שלו נפגע. במטרה להבין את פשר התנהגותו, פנה התובע אל מר קלרקסון בכתב ביום 02.08.2011 במטרה לברר מה הביא לשינוי בגישתו. בתשובתו מיום 17.08.2001 טען מר קלרקסון, כי מכתב התובע מהווה משום איום בנקיטת הליכים משפטיים, וכן הוא העלה טענות כוזבות בנוגע למעמדו של התובע. כך הוא טען, כי התובע שימש כלקוח רגיל של הנתבעת 2, ולא כמפיץ, וכן כי הנתבעת 2 לא הבטיחה לתובע דבר. עוד נכתב בתשובה, כי הנתבעת 2 לא היתה שבעת רצון מהעסקים בישראל, וזאת לטענת התובע, בניגוד למצב הדברים בפועל. באותו מכתב הודיעה הנתבעת 2, כי לא תבצע את הזמנת הרכש עבור חברת רשפים, אף שזו כבר אושרה ע"י הנתבעת. הנתבעת 2 תירצה את סירובה לספק את ההזמנה, בתואנה שהיא חוששת כי התמורה בעבור המוצרים לא תסופק לה. זאת, אף שהתובע הבטיח את התמורה באשראי דוקומנטרי, שמעמדו כערבות בנקאית.

כתוצאה מעמדת הנתבעת 2, נאלץ התובע להפר את התחייבויותיו כלפי חברת רשפים, והעסקה לא יצאה אל הפועל. לטענת התובע, מאחר שחברת רשפים הזדקקה בדחיפות למוצרי הנתבעת 2,  שהוזמנו על ידה, ומשום שהיא לא באה בכל טענה אל התובע, בגין הפרת התחייבויותיו, הוא מניח כי הנתבעת 2 או הנתבעת 3 התקשרו עם החברה, במישרין, וסיפקו לה את המוצרים שביקשה.

נוכח התנהגות הנתבעת 2, פנה אליה התובע באמצעות בא כוחו ודרש כי תקיים את התחייבויותיה, טרם נקיטת הליכים משפטיים. בין הצדדים הוחלפו מכתבים, במהלך החודשים אוגוסט עד אוקטובר 2001, אך רק בתחילת שנת 2006, הוגשה התביעה שלפניי.

ב"כ התובע הבהיר בכתב התביעה, כי התנהלות הנתבעות גרמה לקריסת עסקיו של התובע, ולכן מעייניו היו נתונים למציאת מקור פרנסה חלופי. לאור זאת, רק בסוף שנת 2005 חזר ופנה לנתבעות, ולאחר מכן, פעל למיצוי זכויותיו באמצעות נקיטת הליכים משפטיים.

התובע טען כי עילות התביעה נגד הנתבעות מבוססת על " הפרת חוזה, גרם הפרת חוזה, קיום הסכם שלא בתום לב, עוולה מסחרית ועוולה בנזיקין".